ארנינה קשתן, אחת המורות הגדולות בארץ לתקשורת מקרבת, מדברת הרבה על הצורך בנראות. אני לא יודעת אם אני מצטטת אותה במדויק, אבל איכשהו יושב לי בראש ששמעתי אותה פעם אומרת שהצורך הזה בנראות- שיראו אותנו- שיראו אותנו באמת- הוא אחד הצרכים הבסיסיים ביותר, זה שיושב בבסיס של הרבה צרכים אחרים, הקרובים יותר לפני השטח.
וכשאנו רואים מישהו או משהו באמת, מקרוב, ללא מסיכות אנחנו גם אוהבים יש משהו בזמן המשותף יחד ובמבט הקרוב, שרואה את היופי וגם את "הפגמים" שפותח את הלב כשאנו מאפשרים למישהו לראות אותנו באמת, אנחנו מאפשרים לו גם לאהוב אותנו באמת
וזה לא תמיד פשוט לאפשר זה כי כולנו נפגענו, קיווינו ואז התאכזבנו, האמנו ואז נשבר לנו הלב אז עוד פעם? באמת?
כן
וזה מה שאני עושה במפגשי הצילום בעצם. פותחת מרחב למה שרוצה להיות. ליופי, ולחושניות, ולשמחה ולכאב. מתבוננת בכם, דרך העיניים, והמצלמה והלב בעיניים הכי אוהבות שיש לי, ויש לי ומתוך כך משהו נפתח וקורה.
אני חושבת שלא היה לי מצולם או מצולמת שלא התאהבתי בהם קצת... חמש שעות או כמה של מבט כל כך מקרוב הם בדיוק מה שמאפשר את זה
ואתם?
מתי התבוננתם במישהו כמה שעות ברצף בעין אוהבת?
ואיך זה הרגיש?
ומה זה פתח? אצלו? אצלה? אצלכם?
אני מצלמת בעיניים אוהבות – ואתם מוזמנים. ענת
