המשפט הזה יכול להישמע כמו הסלוגן השיווקי הגרוע בעולם, אבל קיימים מקרים בהם הוא האמת לאמיתה. מקרים בהם עצם העמידה מול המצלמה היא הישג כביר, ומהווה צעד משמעותי בדרך שלנו לתפוס מקום בעולם. להגיד, אני כאן, ואני קיימת, ומגיע לי.
מקרים בהם הרגע הזה שבו אנחנו מסכימים להצטלם בעצם מבטא את המוכנות שלנו להגיד זה/זו אני, וככה אני נראה או נראית, שמן או רזה, מכוער או יפה, אחרי שעברתי בחיים ככה וככה וככה, ופחדתי והתביישתי, וכאבתי, וטעיתי, ונכשלתי, והמשכתי והתרוממתי, והנה אני כאן. ויש לי מקום בעולם, בדיוק כמו שאני, והגעתי לרגע שאני לא מוכן ולא מוכנה להמשיך ולוותר עליו.
לפעמים המפגשים האלה מגיעים לקראת סופו של תהליך ארוך של ריפוי והחלמה, ביציאה מקשרים שאינם מטיבים, אחרי התעללות, או מחלה. ולפעמים אין צורך בשום אירוע חיצוני דרמטי, אלא רק במוכנות פנימית לעשות עוד צעד ולהביא את עצמנו עוד קצת, עוד מעט, לעולם.
אחד הקטעים שאני הכי אוהבת ושאני מרבה לצטט הוא הקטע הבא של מריאן ווילאמסון, מורה בקורס לניסים. מקווה שהוא ייתן לכם את אותה השראה שהוא נותן לי. בקריאה הראשונה כמו בקריאה המאתיים. שיהיו לנו ימים טובים.
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלוהים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים."
