אני חושבת שלא היה כמעט מפגש צילום שלא נפתח במשפט "אני שונא/ת להצטלם". זה מדהים אותי כל פעם מחדש, עד כמה הדבר הזה שהוא כל כך נפוץ בעולמנו, הרי כולנו מסתובבים עם מצלמות בנייד ומצלמים כל הזמן, הוא כל כך לא טריוויאלי.
אנשים רבים כל כך מפחדים מהמצלמה, רגילים להתחבא מפניה. להסתתר מאחורי הילדים, להצטלם בחושך, מהגב, או להישאר עם אותה תמונה שמישהו איכשהו תפס אותם בלי שהם שמו לב, אי אז לפני שנים...
ובכל פעם מחדש אני מתרגשת מהאנשים שמגיעים אלי ומעזים לעשות צעד. להגיד אני מפחד/ת, וזה לא נוח לי או טבעי לי, אבל הנה אני כאן. וזה מרגש, ומפחיד, אבל בואי נעוף על זה, ורק בבקשה תהיי עדינה...
ובעצם זה אחד הדברים שהכי מרגשים אותי במפגשי הצילום, ואחת הסיבות העיקריות ללמה אני אוהבת אותם כל כך.
כי פחד אני מכירה... ואומץ גם. וזו זכות עבורי ללוות עוד אדם ועוד אחד כשהם עושים את הצעד הזה, של לצאת מאזור הנוחות, ולהביא את עצמם (בעוד צורה) לעולם.
אחת הדרכים שבהן אני עושה את זה, היא קודם כל לאפשר לאדם להרגיש בנוח, ככל שניתן.
להזכיר לו/לה שזה תהליך, ושבמהלך סשן דברים קורים ונפתחים ומשתנים, ולכן המפגש לוקח זמן. להזכיר לו/לה שזה בסדר להיות כמו שהם עכשיו. שאין שום צורך להחזיק פאסדה כזו או אחרת, ושהאחריות על זה שיצאו תמונות טובות היא לגמרי עלי. להזכיר לו/לה שהמצלמות של היום הן דיגיטליות ושאין שום מחיר לתמונה "לא טובה".
ולפעמים הקסם קורה בסשן אחד, ולפעמים זה חלק מתהליך שהמפגש הוא עוד צעד בו, בדרך כלל קדימה, אבל לפעמים גם אחורה, או לצד...
מצרפת לכם תמונה של אישה אהובה ואמיצה שזכיתי לצלם ביום שישי האחרון.