היום בבוקר במפגש הצילום, אבי המשפחה אותה צילמתי, שאל אותי פתאום- "לא משעמם או מעייף אותך לעבור אחרי הסשן על מאות תמונות?"
חשבתי על זה רגע ועניתי, לא, ממש ממש לא.
למעשה, מעבר ליציאה אל הטבע, והמפגש עם אדם או שניים או עשרה והריקוד העדין הזה אותו אנחנו רוקדים יחד, מול ועם המצלמה, אחד הדברים שאני הכי אוהבת, זה דווקא הקסם שמתגלה אחר כך, אחרי שהסשן כבר נגמר.
הרבה פעמים, בזמן שאני יושבת מול המחשב ועוברת על התמונות, זה השלב שבו אני באמת מתאהבת- בקמט שליד העיניים, בנקודת החן, בחיוך, במבט...
ביופי ובחסד שחבוי ברגעים שלא תמיד שמים לב אליהם תוך כדי, ושפתאום מתגלים בתמונות. מבטים, מחוות, נשימות, המרקם העדין של היחסים, היופי של כל אחד ואחת שמצוי דווקא בפרטים הקטנים.
וזה מרגש אותי, תמיד. כמו לקחת עוד צעד לתוך החוויה האנושית, המשפחתית, הזוגית, ולהעמיק בתוכה לעוד ועוד רבדים.
תודה על הזכות לעשות את מה שאני אוהבת, ועל כך שמה שאני אוהבת מביא שמחה וערך לעוד אנשים.
